הוא מצטיין בהכל. חוץ מבלהיכשל.

"הבן שלי מאוד חכם, אבל כל קושי קטן מפרק אותו."

אמא אמרה לי את זה.

וידעתי בדיוק על מה היא מדברת.

כי פגשתי את הילד הזה עשרות פעמים.

---

הוא המצטיין. המושלם. זה שתמיד מקבל עשר.

בבית הספר --- הראשון.

בספורט --- מוכשר.

בחברה --- פופולרי.

הכל עובד.

עד שמשהו לא עובד.

ואז?

מתפרק.

---

פגשתי חניך כזה. על הנייר --- מושלם.

ציונים מצוינים. ספורט ברמה גבוהה. משפחה תומכת.

בשיחה הראשונה שאלתי אותו מה הדבר שהכי קשה לו.

הוא חשב. חשב עוד.

ואז אמר: "לא להיות הכי טוב."

לא "להיכשל." לא "לטעות."

"לא להיות הכי טוב."

כאילו כל מה שמתחת למקום הראשון זה כישלון.

---

ובצבא?

בצבא אף אחד לא הכי טוב.

יש תמיד מישהו יותר מהיר. יותר חזק. יותר מנוסה.

ואם אתה לא יודע להתמודד עם זה --- אתה נשבר.

לא פיזית. מנטלית.

כי פתאום כל המסגרת שבנית סביב ההצלחה --- נופלת.

ומה שנשאר זה בן אדם שלא יודע מי הוא בלי הציון.

---

עבדנו ביחד על דבר שנשמע פשוט.

להיכשל בכוונה.

לא באמת. אבל כמעט.

לוותר על מקום ראשון. לעשות משהו "בינוני" ולראות מה קורה.

בהתחלה הוא לא הצליח. ממש לא הצליח.

"אני לא יכול. זה לא אני."

"בדיוק. וזה בדיוק מה שצריך לתרגל."

---

אחרי כמה חודשים הוא הפסיק להשוות את עצמו לכולם.

לא כי הוא הפסיק לרצות להצליח.

אלא כי הוא הבין שהוא שווה גם כשהוא לא ראשון.

וזה המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לילד לפני הצבא.

לדעת שאתה מספיק טוב גם כשאתה לא מושלם.

---

אם יש לכם ילד שמצטיין בהכל ומתפרק מכל קושי קטן --- אל תרגיעו אותו.

אל תגידו "אתה הכי טוב."

תגידו: "גם אם לא הסתדר, אתה עדיין אתה. ואני עדיין פה."

כי בצבא אף אחד לא יגיד לו שהוא הכי טוב.

ומי שצריך את זה כדי לתפקד --- נמצא בבעיה.