הוא נכשל בגיבוש. אולי זה בדיוק מה שהוא היה צריך.

הוא היה בטוח שהוא יעבור.

כולם היו בטוחים. ההורים. המורים. החברים.

הוא התאמן חודשים. רץ כל בוקר. הלך לישון מוקדם. אכל נכון.

ואז חזר מהגיבוש.

לא עבר.

---

כשהתיישב מולי אחרי זה, הוא לא היה כועס.

הוא היה מבולבל.

"עשיתי הכל נכון. אז למה?"

שאלתי אותו מה קרה שם.

הוא סיפר על הריצות. על הסחיבות. על העייפות.

ואז אמר משהו שעצר אותי.

"באמצע הלילה היה בחור שהתפרק. כולם ישנו. אני שמעתי אותו. אבל לא קמתי."

שאלתי למה.

"כי חשבתי שאם אקום אני אפסיד זמן שינה."

---

הוא לא נכשל בכושר.

הוא נכשל במשהו שאף אחד לא לימד אותו: לראות את האחר.

כי בגיבוש לא מחפשים את הכי מהיר. מחפשים את מי שמסוגל להיות חלק ממשהו גדול ממנו.

---

עבדנו ביחד כמה חודשים.

לא על כושר. על דברים אחרים.

לשים לב לאנשים סביבו. לעזור בלי שמבקשים. להבין שלהגיע ראשון זה לא הנקודה.

אחרי חצי שנה הוא הלך לגיבוש אחר.

עבר.

ואחרי שהתקשר לספר --- שאלתי אותו מה היה שונה.

הוא אמר: "הפעם כשמישהו נפל, קמתי."

---

אני מספר את הסיפור הזה כי הרבה הורים מפחדים מכישלון.

מנסים למנוע אותו. מנסים לרכך אותו. מנסים להגן.

אני מבין.

אבל לפעמים הכישלון הוא המורה הכי טוב שיש.

לא משום שהוא נעים.

כי הוא מלמד דברים שהצלחה אף פעם לא מלמדת.

הילד שלכם נכשל במשהו לאחרונה?

אולי זה בדיוק מה שהוא היה צריך.