החברים שלו כבר יודעים מה הם רוצים. הוא עדיין לא.

"אני לא יודע מה אני רוצה."

בן 17 אמר לי את זה.

לא בעצב. בתסכול.

כי כל החברים שלו כבר ידעו. לפחות ככה זה נראה.

אחד הולך לסיירת. אחד לטייסים. אחת למודיעין.

והוא? הוא עדיין לא יודע.

---

ההורים שלו היו מודאגים.

"כל הכיתה כבר סגורה על מה שהם רוצים. הוא היחיד שלא."

אמרתי להם משהו שלא ציפו לו.

"מעולה."

---

כי הנה מה שלמדתי אחרי 17 שנה.

הילדים שמגיעים "סגורים" על מה שהם רוצים בגיל 17 --- חלקם באמת יודעים.

אבל רובם? רובם פשוט בחרו את מה ששמעו הכי הרבה.

"אבא היה בגולני אז גם אני."

"החבר שלי הולך לאינטל אז גם אני."

"מודיעין נשמע מעניין."

זו לא החלטה. זה הד.

---

הבחור שהתיישב מולי לא ידע מה הוא רוצה.

אבל הוא ידע מה הוא לא רוצה.

"אני לא רוצה לשבת כל היום מול מחשב."

"אני לא רוצה שיצעקו עליי."

"אני לא רוצה להרגיש שאני בזבוז של זמן."

אמרתי לו: "מצוין. עכשיו יש לנו עם מה לעבוד."

---

כי לפעמים קל יותר להתחיל ממה שלא רוצים.

ומשם, לאט לאט, מגלים מה כן.

שמנו ביחד שלושה דברים שחשובים לו. לא תפקידים. ערכים.

עבודה עם אנשים.

תחושה שהוא עושה משהו שיש לו משמעות.

ושהוא לומד משהו חדש כל יום.

ומשם בנינו רשימה של חמישה תפקידים שמתאימים.

לא אחד. חמישה. כדי שיהיה ממה לבחור.

---

אני אומר להורים שהילד שלהם מבולבל:

אל תלחצו.

אל תשוו לחברים.

ובטח אל תגידו "כולם כבר יודעים חוץ ממך."

כי הילד שלוקח זמן להחליט --- לפעמים מגיע לבחירה הרבה יותר טובה ממי שרץ עם הראשון שקפץ.

ובלבול בגיל 17 זו לא בעיה.

זה סימן שהוא חושב.

ומי שחושב --- בדרך כלל מחליט טוב.