הדבר שהפתיע אותי הכי הרבה בתור הורה של מתגייס

אני מלווה בני נוער לפני גיוס כבר 17 שנה.

ראיתי מאות ילדים. דיברתי עם מאות הורים. ליוויתי תהליכים מכל הסוגים.

חשבתי שאני יודע הכול.

ואז הגיע הרגע שבו הילד שלי התחיל את התהליך.

---

ואני אגיד לכם.

זה אחרת.

כשזה ילד של מישהו אחר --- אתה רואה בבהירות.

"הוא צריך לעבוד על ביטחון."

"היא צריכה ללמוד לקבל סמכות."

"הם צריכים לתת לו מרחב."

אתה יודע בדיוק מה לעשות.

אבל כשזה הילד שלך?

הבהירות נעלמת.

---

פתאום אתה לא המומחה.

אתה האבא.

ואבא מפחד. גם אם הוא לא מודה.

גם אם הוא יודע שאף אחד בעולם לא מבין את התהליך טוב ממנו.

כי לדעת זה דבר אחד.

ולהרגיש זה דבר אחר לגמרי.

---

מה הפתיע אותי?

שאני רוצה לפתור.

שאני רוצה להתערב.

שאני רוצה להגיד "תעשה ככה" ו"אל תעשה ככה."

בדיוק מה שאני אומר להורים אחרים לא לעשות.

---

ולמדתי ממקום ראשון מה שאני מלמד כבר שנים.

שהדבר הכי קשה זה לא ללוות ילד לצבא.

הדבר הכי קשה זה לתת לו ללכת.

לסמוך עליו.

לדעת שהוא ייפול ולא לרוץ לתפוס.

לראות אותו מבולבל ולא לפתור.

---

אני כותב את זה כי אני רוצה שתדעו.

אני לא מדבר אליכם מלמעלה.

אני מדבר אליכם מאותו מקום.

מאותו פחד.

מאותו רצון מטורף שיהיה להם טוב.

ומאותה הבנה --- שההכנה הכי טובה היא לא להכין את הילד לכל מצב.

אלא לבנות אותו ככה שהוא ידע להתמודד לבד.

גם כשאנחנו לא שם.

ובעיקר כשאנחנו לא שם.