הוא חזר מהצו הראשון, סגר את הדלת, ואמר שהכול בסדר.

הוא חזר הביתה בארבע אחר הצהריים.

שם את התיק. נכנס לחדר. סגר דלת.

אמא שאלה: "איך היה?"

"בסדר."

למחרת שאלה שוב.

"בסדר."

ביום השלישי כבר לא שאלה.

---

שבוע אחרי היא התקשרה אליי.

"משהו קרה שם. הוא לא מדבר."

שאלתי אותה מה היא יודעת.

"כלום. הוא אומר שהכל בסדר."

"ומה את חושבת?"

"שזה בכלל לא בסדר."

---

הנה מה שלמדתי אחרי שנים של ליווי.

צו ראשון הוא לא סתם "יום בירוקרטי".

עבור הרבה בני נוער --- זה הרגע הראשון שבו הצבא הופך מרעיון למציאות.

פתאום יש מספרים. בדיקות. אנשים שמסתכלים עליך ומחליטים דברים.

וזה מבהיל.

לא לכולם. אבל ליותר ילדים ממה שאנחנו חושבים.

---

יש ילדים שחוזרים מצו ראשון נרגשים. "אני יודע מה אני רוצה."

ויש ילדים שחוזרים שקטים. לא משום ש קרה משהו רע. אלא משום ש לפתע הבינו שזה אמיתי.

שזה קורה.

שעוד כמה חודשים הם לא יהיו בבית.

---

מה ההורים עושים?

לא לוחצים.

לא שואלים עשר פעמים "מה היה."

ובטח לא אומרים "אל תדאג, הכל יהיה בסדר" --- כי הילד שומע את זה ומרגיש שלא מבינים אותו.

במקום זה --- להיות שם.

להגיד: "אני פה אם תרצה לדבר. ואם לא --- גם בסדר."

ולחכות.

כי לפעמים הילד צריך כמה ימים לעבד.

ואם תתנו לו את המרחב הזה --- הוא ידבר.

לא בלוח הזמנים שלכם.

בלוח הזמנים שלו.