כשהוא אומר שהצבא מיותר, הוא בדרך כלל פשוט לא רואה את עצמו שם.

"הוא אומר שהצבא מיותר."

"היא לא מתנגדת. היא פשוט לא מתעניינת."

"הוא אומר שהוא יעשה את המינימום ויצא."

אלה לא ילדים שמסרבים לשרת.

אלה ילדים שלא מוצאים את עצמם בסיפור.

---

ליוויתי נער שאמר לי בשיחה הראשונה:

"אני לא מבין למה אני צריך לבזבז שלוש שנים."

לא אמר את זה בכעס. אמר את זה כעובדה.

הוא היה חכם. קורא הרבה. חושב הרבה. ורואה את העולם מזווית שונה מרוב בני גילו.

ההורים שלו היו מודאגים.

"הוא לא יסתדר שם. הוא יבוא בטענות. הוא יהיה מסכן."

---

ישבתי איתו ולא ניסיתי לשכנע אותו.

לא אמרתי "צבא זה חשוב" ולא "תעשה את זה בשביל המדינה."

שאלתי אותו: "מה כן חשוב לך?"

הוא חשב.

"ללמוד דברים חדשים. לפגוש אנשים מעניינים. לעשות משהו שאני מרגיש שיש לו טעם."

אמרתי לו: "אתה יודע שכל הדברים האלה אפשריים גם בצבא?"

"כן, אבל..."

"אבל מה?"

"אבל אף אחד לא הראה לי איפה."

---

וזו הנקודה.

רוב הילדים שאומרים "הצבא לא רלוונטי" לא באמת מתנגדים.

הם פשוט לא מכירים מספיק.

הם מכירים את מה שרואים בסרטים. מה ששומעים מחברים. מה שמדמיינים.

ובדמיון --- הצבא זה רק נשק ומדים ומפקד שצועק.

אבל בפועל? יש מאות תפקידים. יש מקומות שהילד הזה יפרח בהם. הוא פשוט לא יודע שהם קיימים.

---

הבחור ההוא?

אחרי כמה שיחות הוא גילה תפקיד שלא ידע שקיים.

משהו שמשלב טכנולוגיה עם אנשים. משהו שמרגיש כמו ללמוד כל יום.

הוא לא הפך לפטריוט. הוא עדיין חושב שיש דברים בצבא שמיותרים.

אבל הוא הפסיק להגיד "לא רלוונטי."

כי מצא משהו שכן רלוונטי. בשבילו.

---

אם הילד שלכם אומר "הצבא לא בשבילי" --- אל תתווכחו.

אל תגידו "ככה כולם" ואל תגידו "תירגע."

תגידו: "בוא נבדוק מה כן יכול להתאים לך."

ותתנו לו לגלות שהצבא הוא לא רק מה שהוא חושב שזה.

כי לפעמים ההתנגדות היא לא לצבא. היא לחוסר הידע על מה שהצבא באמת יכול להציע.