כשהוא אומר 'עזבו, אני אסתדר', לפעמים הוא אומר 'אני מפחד'.

לפעמים מה שנשמע כמו "עזבו, אני אסתדר" הוא בעצם "אני מפחד". מה שנראה כאדישות הוא לרוב פחד, והשקט שאנחנו מפרשים כרוגע הוא הצפה שהילד לא יודע לנסח. התפקיד של ההורה הוא לא להכריח אותו להודות שהוא פוחד, אלא לעזור לו למצוא מילים. קראו גם: הוא אומר שיהיה בסדר. אני לא בטוחה שזה נכון

למה ילד אומר שהוא בסדר כשהוא מפחד?

כי הפחד לא תמיד מקבל שפה. מה שנראה כאדישות הוא לפעמים פחד, והשקט שנשמע כרוגע הוא הצפה שהילד לא יודע לנסח. אבא של מתגייס, מתוך סקר 78 הורים: "הידיים שלי קשורות". במקום להודות שקשה לו, הוא סוגר את הנושא במשפט מרגיע.

מה קורה כשלוחצים עליו לדבר?

הוא נסגר. אמא של מתגייסת, מתוך סקר 78 הורים: "ככל שלחצתי יותר היא נמנעה". אבל אם שותקים לגמרי, הדמיון של ההורה מתחיל לעבוד. לכן לא עוזר לא ללחוץ ולא להיעלם — צריך דרך שלישית, עדינה יותר, שפותחת פתח בלי לדרוש תשובה. על זה כתבתי גם במה באמת קובע הצלחה בצבא?

איך עוזרים לילד לתת מילים לפחד?

לא בחקירה. אפשר להביא דוגמה, לשתף רגש שלכם בלי לדרוש תגובה, או לשאול מה הכי לא ברור לו עכשיו. פחד שלא מקבל שפה הופך לבדידות, וכשהורה מצליח לתת לו מילים, קורה משהו מרגיע מאוד. להרחבה, כדאי לקרוא את איך לדבר עם הילד על הגיוס בלי לריב? אם זה נוגע לכם, המשך טבעי הוא הדבר שהפתיע אותי כהורה של מתגייס