כשהוא אומר 'עזבו, אני אסתדר', לפעמים הוא בעצם אומר 'אני מפחד'.

"לא בא לי לדבר על זה."

"עזבו. אני אסתדר."

"מה אתם עושים מזה עניין."

כל המשפטים האלה אומרים אותו דבר.

אני מפחד.

אבל בן 17 לא אומר "אני מפחד."

כי לפחד בגיל הזה זה להודות בחולשה.

ומי רוצה להיות חלש לפני הצבא?

---

ליוויתי חניך שנראה הכי רגוע שיש.

חייכן. חברותי. ספורטיבי.

ביקשתי ממנו לכתוב על דף אחד מה מעסיק אותו.

הוא כתב רק ארבע מילים.

"שלא אמצא חברים."

ארבע מילים. וכל העולם שלו בפנים.

---

כי הפחדים של בני 17 הם לא תמיד מה שאנחנו חושבים.

הם לא מפחדים מגיבוש.

הם מפחדים שלא ישתלבו.

הם לא מפחדים מהמפקד.

הם מפחדים שיגלו שהם לא מספיק טובים.

הם לא מפחדים מהצבא.

הם מפחדים מהבדידות.

---

ומה ההורים עושים?

הטעות הכי גדולה היא לנסות לפתור את הפחד.

"אל תפחד."

"אין ממה לפחד."

"תהיה גבר."

כל המשפטים האלה סוגרים את הילד. כי הוא שומע אותם ומבין: הפחד שלי לא לגיטימי.

---

מה כן עובד?

"גם אני פחדתי."

"זה נורמלי."

"אני פה."

שלושה משפטים שפותחים דלת.

לא משום ש הם פותרים את הפחד.

כי הם אומרים לילד: מותר לך לפחד. אתה לא לבד עם זה.

---

הבחור שכתב "שלא אמצא חברים"?

אחרי כמה חודשים הוא אמר לי שזה הרגע שבו הוא התחיל להשתחרר.

לא משום ש מישהו פתר לו את הבעיה.

כי בפעם הראשונה מישהו אמר לו שזה בסדר לפחד.

וברגע שזה היה בסדר --- הפחד הפסיק לשלוט.