הוא רצה קרבי והפרופיל סגר את זה

כשהפרופיל סוגר לילד את חלום הקרבי, הוא מתאבל על משהו אמיתי — לא רק על תפקיד, אלא על תמונה של עצמו. התפקיד שלכם הוא לא לרפא את האכזבה מהר ב"יש מלא דברים אחרים", אלא להכיל אותה. קודם להישאר עם הכאב, ורק אחר כך, לאט, לפתוח את מה שכן אפשר.

למה זה כואב כל כך כשחלום הקרבי נסגר?

כי זו אבלה על דימוי עצמי, לא רק על שיבוץ. הרבה נערים בונים סביב הקרבי זהות שלמה, ולפעמים גם המשפחה. הורה בסקר תיארה את התקווה הזאת: "יש לו ציפיות להגיע לסיירת (כמו האחים שלו). מקווה לדעת לתמוך בו בתהליך (גם אם לא יתקבל)" (מתוך סקר 78 ההורים). אחרת כתבה: "הוא מאוד רוצה קרבי (דובדבן). לי זה מאוד קשה ומפחיד, מצד שני אני לא נכנסת בתוכי מרוב הגאווה" (מתוך סקר 78 ההורים). כשהחלום הזה נסגר, נסגרת גם חתיכה מהתמונה שהילד סיפר לעצמו.

איך מלווים בלי לרפא בכוח?

לא ממהרים ל"יש עוד המון אפשרויות טובות". יושבים באכזבה קודם. אומרים את מה שנכון: "רצית את זה מאוד, וזה כואב שזה לא". נוכחות לפני הפניה קדימה. ילד שמרגיש שהכאב שלו נראה — מוכן הרבה יותר, בהמשך, להסתכל על מה שכן פתוח.

מה הסכנה בלהקטין את האכזבה?

כשמקטינים ("זה לא נורא", "ממילא זה מסוכן") — מלמדים את הילד שהרגש שלו שגוי, והוא נסגר. יש כאן גם מלכודת הפוכה: הורה שבשקט מוקל לו שהילד לא ילך לקרבי צריך להיזהר שההקלה שלו לא תמחק את האובדן שלו. שני הרגשות יכולים לחיות יחד — אבל הכאב של הילד קודם.

מה הצעד האחד קדימה?

כשהוא מוכן — לא הערב — צעד אחד קטן: לבדוק יחד מה עדיין נפתח בפניו, בקצב שלו. את העובדות והאפשרויות תמצאו בעמוד העוגן: פרופיל צבאי — המדריך המלא. ברבאק מלווה מתגייסים גם ברגע הזה — לא רק בכיוון החדש, אלא בדרך אליו.