האכזבה שלי מהפרופיל היא לא שלו

לפעמים ההורה מגלה שהאכזבה שלו מהפרופיל גדולה משל הילד — ושזו האכזבה שלו, לא של הילד. זה אנושי לגמרי. אבל היא צריכה כתובת אחרת: בן או בת זוג, חבר, אוזן מקצועית — לא הילד. אם הוא סופג גם את שלכם, המשקל כפול.

למה האכזבה שלי גדולה משל הילד?

כי אתם נושאים תמונה של העתיד שלו ותחושת שליטה שהרגשתם שאיבדתם, ולפעמים גם חלום שלכם שהשלכתם עליו. הורה בסקר תיארה את זה בכנות: "אני מרגישה אבודה שהוא מקבל תשובה שלילת לתפקיד שרצה ולא קיבל, לוקחת את זה מאוד קשה" (מתוך סקר 78 ההורים). אחר כתב: "אני 'די סמכתי על הצבא' אבל ראיתי מה קרה אם הבן שלי שהו תלמיד מצטיין ונער מדהים ובסוף קיבל גיוס לא מתאים לנתונים שלו" (מתוך סקר 78 ההורים).

למה חשוב להפריד את האכזבה שלכם מזו של הילד?

כי אם הילד סופג את האכזבה שלכם על גבי שלו, המשקל כפול. הוא עלול להתחיל לנחם אתכם במקום להרגיש את עצמו, וזה הופך את התפקידים. אתם אמורים להיות העוגן שלו — לא עוד משקל שהוא צריך לשאת.

לאן לוקחים את האכזבה הזאת?

לכתובת שאיננה הילד: בן/בת זוג, חבר, או אוזן מקצועית. עצם ההודאה בפני עצמכם — "זו שלי, לא שלו" — היא חצי מהעבודה. ואם האכזבה כבדה ונמשכת ופוגעת בתפקוד לאורך זמן, זה בסדר גמור לפנות לעזרה מקצועית; זה בדיוק מה שהייתם ממליצים לחבר קרוב.

מה הצעד האחד?

לפני השיחה הבאה עם הילד, קחו חמש דקות לתת שם לרגש שלכם — כדי שהוא לא יזלוג לתוך החדר. את הצד העובדתי, מה הפרופיל אומר ומה אפשר, תמצאו בעמוד העוגן: פרופיל צבאי — המדריך המלא. ברבאק בנתה מסלול נפרד להורים בדיוק כי גם הרגש שלכם אמיתי ומגיע לו מקום.