להיות לבד מול הגיוס. שיחה עם ההורה שאף אחד לא שואל איך הוא.

"אני לבד עם זה."

"פניתי להרבה גורמים ואף אחד לא הצליח לכוון אותי."

"אנחנו בפלונטר."

שלוש אמהות שונות. אותה תחושה.

לא שהן לא יודעות מה הן רוצות. הן בדיוק יודעות.

הן רוצות שמישהו יגיד להן: "עכשיו תעשי ככה."

לא מאה אפשרויות. צעד אחד ברור.

---

יש הורים שעוברים את תהליך הגיוס ביחד.

שני בני זוג. שולחן מטבח. שיחה.

"מה נעשה? מה אתה חושב? את מסכימה?"

ויש הורים שיושבים עם הטלפון בלילה ומחפשים תשובות בגוגל.

לבד.

לא כי אין להם מי לדבר איתו.

כי אין מי שבאמת מבין את השאלות שלהם.

---

אמא אחת אמרה לי:

"האבא חושש מאוד ולא היה רוצה שיהיה קרבי.

אני חושבת שצריך לתת לו לבחור.

אנחנו לא מדברים על זה."

זה מצב שאני פוגש הרבה.

לא מריבה.

שתיקה.

כל הורה מפחד ממשהו אחר.

וכי אף אחד לא אומר את זה בקול, הילד נשאר באמצע.

---

אני אומר להורים שלא מסכימים ביניהם:

אתם לא חייבים להסכים.

אתם כן חייבים לדבר.

כי כשהילד מרגיש שההורים מושכים לכיוונים שונים, הוא עושה את הדבר הכי טבעי:

מפסיק לשתף את שניהם.

---

ויש גם הורים שעושים את זה לבד מההתחלה.

אמא חד הורית. אבא שמגדל לבד.

בלי מי להתייעץ. בלי מי לחלוק את הלחץ.

הורה אחת אמרה לי:

"זה ממש כבד עליי. אבל מה, צריך? אני אשלם."

לא דיברה על כסף. דיברה על מאמץ. על להיות הכתובת היחידה.

---

הנה מה שאני יכול להגיד אחרי 17 שנה.

הורים שלבד עם התהליך הם לא הורים חלשים.

לפעמים הם דווקא ההורים הכי חזקים.

כי הם עושים הכול, בלי גיבוי, בלי שאף אחד אומר להם "יופי."

אבל גם הם צריכים מישהו שיגיד להם:

"את בכיוון הנכון."

"אפשר להוריד רגע."

"הנה הצעד הבא."

---

אם אתם קוראים את זה ומרגישים שזה מדבר עליכם, אני רוצה שתדעו דבר אחד.

לא חייבים לעשות את זה לבד.

ולא חייבים לדעת הכול.

צריך רק לדעת לשאול.

ולמצוא את מי ששואלים.

---