הבן שלי לא מדבר איתי על הצבא. האמת? אני לא בטוח שזו הבעיה.

"הבן שלי לא משתף אותי בתהליך. איך אני יכולה לעזור לו בלי להרחיק אותו?"

"הוא דוחה כל ניסיון שלי לעזור."

"הוא אומר שיהיה בסדר, אבל אני מרגישה שהוא לא באמת יודע מה יהיה."

אני שומע את המשפטים האלה כמעט בכל שבוע.

ותמיד אני אומר להורים משהו שקצת מפתיע אותם.

יכול להיות שהילד שלכם לא מדבר על הצבא.

אבל זה לא אומר שהוא לא חושב עליו.

ברוב המקרים, הוא חושב עליו הרבה יותר ממה שאתם מדמיינים.

---

לפני כמה חודשים ישבתי עם נער בן 17.

חצי שעה דיברנו.

לא הזכרנו את המילה "צבא" אפילו פעם אחת.

דיברנו על החברים שלו.

על בית הספר.

על ההורים.

על החברה.

על הפחד לא לאכזב.

רק אחרי כמעט שעה הוא עצר ואמר:

"נראה לי שכל זה קשור לזה שאני מפחד להתגייס."

לא אני הבאתי את הצבא לשיחה.

הוא הביא אותו.

כשהרגיש בטוח.

---

הרבה פעמים אנחנו, המבוגרים, מתחילים מהנושא.

הילדים מתחילים מהרגש.

אנחנו שואלים:

"חשבת כבר מה אתה רוצה לעשות בצבא?"

והם בכלל עסוקים בשאלה אחרת.

"אני אצליח?"

"אני אסתדר?"

"אני אמצא חברים?"

"אני אאכזב את ההורים שלי?"

אלה שאלות שהם לא תמיד אומרים בקול.

אבל הן שם.

כל הזמן.

---

יש הורים ששואלים אותי למה הילד שלהם לא משתף.

אין תשובה אחת.

לפעמים הוא בעצמו עדיין לא יודע מה הוא מרגיש.

לפעמים הוא מפחד שתנסו לפתור לו את הבעיה.

לפעמים הוא חושש לאכזב.

ולפעמים הוא פשוט מתבגר.

וזה גיל שבו הרבה רגשות נשארים בפנים.

לא רק סביב הצבא.

סביב הכול.

---

אני זוכר אמא אחת שאמרה לי:

"כל ערב אני שואלת אותו איך היה היום."

"ומה הוא עונה?"

"בסדר."

"אז למחרת אני שואלת שוב."

חייכתי.

לא כי זה מצחיק.

כי כמעט כל הורה עושה את זה.

אנחנו שואלים את אותה שאלה.

ומקווים שיום אחד נקבל תשובה אחרת.

---

לפעמים מספיק לשנות את השאלה.

במקום "איך היה?" אפשר לשאול:

"מה היה הדבר הכי מצחיק שקרה היום?"

או: "קרה משהו שהפתיע אותך?"

או אפילו: "אם היית יכול למחוק רגע אחד מהיום, איזה רגע זה היה?"

פתאום לא צריך לענות "בסדר".

פתאום יש על מה לדבר.

---

עוד דבר שאני רואה הרבה הוא שהורים ממהרים לתת פתרונות.

זה טבעי.

אנחנו רוצים לעזור.

אבל יש רגעים שבהם הילד בכלל לא מחפש פתרון.

הוא רק רוצה שמישהו יקשיב.

אני אומר לפעמים להורים:

אל תמהרו לענות.

אל תפחדו מהשתיקה.

לפעמים דווקא כשהמבוגר מפסיק למלא את החלל במילים, הילד מתחיל לדבר.

---

אני יודע שזה לא פשוט.

גם אני אבא.

וכשאנחנו רואים את הילדים שלנו מודאגים, האינסטינקט הראשון הוא להגן.

לסדר.

לפתור.

אבל בגיל הזה הם צריכים עוד משהו.

הם צריכים להרגיש שאנחנו מאמינים ביכולת שלהם להתמודד.

גם אם הדרך תהיה קצת מבולגנת.

---

אני חושב שהמתנה הכי גדולה שאפשר לתת למתבגר היא התחושה שהוא לא צריך להרשים אתכם.

שהוא יכול להגיד שהוא מבולבל.

שהוא מפחד.

שהוא לא יודע.

בלי לחשוש שיתאכזבו ממנו.

זאת הקרקע שעליה נבנות שיחות אמיתיות.

לא רק על הצבא.

על החיים.

---

בסוף כל פגישה עם הורים אני כמעט תמיד אומר את אותו המשפט.

אל תמדדו את הקשר שלכם עם הילד לפי כמה הוא מדבר.

תמדדו אותו לפי כמה הוא מרגיש בטוח לדבר.

אלה שני דברים שונים לגמרי.

וכשילד מרגיש בטוח, בדרך כלל גם השיחות מגיעות.

לפעמים לאט.

לפעמים אחרי הרבה שתיקות.

אבל הן מגיעות.

ואני חושב שאין דבר חשוב מזה בתקופה שלפני הגיוס.