סימולציית ראיון אישי לצו ראשון

היא לא שואלת מה עשית אתמול.

היא שואלת אם יש לך מסגרת שאתה מחזיק לבד , ואם מישהו סומך עליך.

"לא הרבה" לא נותן לה כלום לכתוב. והיא חייבת לכתוב משהו.

התשובה החזקה לא מתארת חיים מעניינים יותר – רק ימים , שעות , ואחות בגן.

זה מה שנשאר אצלה אחרי שיצאת.

"לא יודע" זו לא כנות. זו דלת שנסגרת , והיא עוברת לשאלה הבאה.

"משמעותי" היא מילה שהיא שומעת עשרות פעמים ביום. היא כבר לא שומעת אותה.

מה שנשאר אצלה זה הטיול השנתי.

לא הרצון עצמו – אלא הרגע שבו ראית אותו בעצמך.

השאלה הזאת לא בודקת כמה אתה רוצה. היא בודקת מה קורה לך כשלא.

"או קרבי או כלום" נשמע לך כמו נחישות. אצלה זה נרשם כמי שלא מסתדר עם מסגרת.

מותר להתאכזב. אסור לסרב.

ותשים לב – היא תשאל את זה שוב , במילים אחרות , ותבדוק אם ענית אותו דבר.

היא לא מחפשת מישהו שאף פעם לא איחר. אין כזה.

היא מחפשת מה עשית אחרי.

"תמיד מאחר" אמרת בצחוק. היא כתבה את זה ברצינות.

"בדרך כלל בזמן" זה בסדר , אבל ריק – והשאלה הבאה תהיה "כמה פעמים החודש ?"

"פרפקציוניסט" זה הטריק הכי ישן שיש. היא שמעה אותו גם הבוקר.

השאלה היא לא מה לא בסדר אצלך , אלא אם אתה מכיר את עצמך.

חיסרון אמיתי , ומה אתה עושה איתו. זה הכל.

ולא להגזים לכיוון השני – "אני נורא" זה גם לא סיפור.

היא לא רושמת את ההישג. היא רושמת את הדרך אליו.

התשובה החזקה מתחילה בכישלון – וזה בדיוק מה שהיא מחפשת.

נפל , קם , ידע לבקש עזרה. שלוש מילים שכל מפקד רוצה לשמוע.

הישג קטן שמסופר עד הסוף שווה יותר מהישג גדול במשפט אחד.

"אדם של אנשים" זו כותרת , לא סיפור.

חברות נמדדת בפרטים – מי , מה עשית , מה קרה בסוף.

"לא בטוח שזה בגללי" הוא המשפט שגורם לה להאמין לכל השאר.

מי שמגזים בעזרה שלו – היא מורידה ממנו. מי שמקטין – היא מוסיפה.

זו השאלה על פקודות שלא מסכימים איתן , בתחפושת.

היא לא בודקת אם אתה לא מסכים – כולם לא מסכימים.

היא בודקת איך. מול כולם , או אחרי השיעור.

ו"אני מסתדר עם כולם" – אף אחד בן 17 לא מסתדר עם כולם. היא תשאל שוב.