דלג לתוכן הראשי
נגישות
← חזרה לבלוג

פרופיל הוא לא הילד שלכם — הטעות שאני רואה כמעט בכל שבוע

הרבה הורים שומעים את הפרופיל ומרגישים שהכול נגמר. ברוב המקרים, זאת רק תחילת הדרך.

"הבן שלי עם אלרגיות מסכנות חיים ואסתמה. לקח חודשים לקבוע לו פרופיל, ובינתיים הוא לא קיבל זימונים."

"הפסיכיאטר אמר לבקש פטור, אבל הוא רק רוצה להתגייס."

"הילדה שלי כל כך רוצה לתרום, והיא מרגישה שהפרופיל שלה מגדיר אותה."

אני שומע משפטים כאלה כמעט בכל שנה.

יש רגע אחד בתהליך שבו מספר קטן מצליח להשתלט על כל השיחה בבית.

הפרופיל.

פתאום הכול סובב סביבו.

"מה הפרופיל?"

"זה מספיק?"

"עם פרופיל כזה אפשר בכלל לעשות משהו?"

וככל שהמספר נמוך יותר, כך הלחץ בבית עולה.

אני מבין את זה.

אבל אני גם חושב שהרבה פעמים הלחץ הזה נובע מחוסר היכרות עם המערכת.

לפני כמה שנים ליוויתי נער שכל החלום שלו היה להגיע לשירות קרבי.

הוא התאמן.

השקיע.

בנה לעצמו מסלול בראש.

ואז, בבדיקה רפואית, התגלתה בעיה שלא הייתה מוכרת קודם.

בתוך זמן קצר הפרופיל שלו ירד.

אני זוכר את השיחה הראשונה שלנו אחרי זה.

הוא כמעט לא דיבר.

הוא רק אמר:

"נגמר."

שאלתי אותו למה הוא מתכוון.

והוא ענה:

"הצבא כבר החליט מי אני."

זאת הייתה התחושה שלו.

אבל זאת לא הייתה המציאות.

אנחנו רגילים לחשוב שפרופיל הוא סוג של ציון.

ככל שהוא גבוה יותר, כך הילד "טוב" יותר.

זאת טעות.

הפרופיל הרפואי לא מודד מוטיבציה.

לא מנהיגות.

לא אחריות.

לא יכולת לעבוד עם אנשים.

הוא גם לא אומר אם מישהו יהיה חייל מצוין.

הוא נועד לשקף התאמה רפואית לסוגי שירות מסוימים.

לא מעבר לזה.

ועדיין, הרבה משפחות נותנות לו משקל הרבה יותר גדול ממה שיש לו באמת.

במהלך השנים פגשתי בני נוער עם פרופיל גבוה שלא מצאו את עצמם בשירות.

ומולם פגשתי אחרים, עם מגבלות רפואיות שונות, שהפכו למפקדים מצוינים, לאנשי מקצוע מעולים ולחיילים שהמערכת מאוד העריכה.

ההבדל לא היה במספר.

ההבדל היה בגישה.

אלה שהמשיכו לחפש את המקום שמתאים להם, כמעט תמיד מצאו אותו.

זה לא אומר שצריך להתעלם מהפרופיל.

ברור שלא.

יש לו משמעות.

יש תפקידים שפתוחים ויש כאלה שלא.

אבל בין "יש מגבלה" לבין "אין עתיד" יש מרחק עצום.

לפעמים צריך לחשב מסלול מחדש.

וזה לא כישלון.

זאת התאמה למציאות.

אני זוכר אמא אחת שאמרה לי:

"אני מרגישה שכל הדלתות נסגרו."

שאלתי אותה:

"אילו דלתות?"

היא שתקה.

אחרי כמה דקות היא אמרה:

"למען האמת... אני בכלל לא יודעת."

היא שמעה שפרופיל מסוים סוגר אפשרויות.

אבל אף אחד לא ישב איתה והראה לה אילו אפשרויות דווקא נשארו פתוחות.

וזה קורה הרבה.

אנחנו נוטים להסתכל על מה שאיבדנו.

הרבה פחות על מה שעוד אפשרי.

עוד דבר שאני אומר להורים הוא לא למהר להדביק לילד תווית.

"יש לו פרופיל נמוך."

"יש לה בעיה רפואית."

"כנראה שלא ייצא ממנה הרבה בצבא."

ילדים שומעים את המשפטים האלה.

גם כשהם לא נאמרים ישירות אליהם.

והם מתחילים להאמין שהם באמת שווים פחות.

זאת אחת הטעויות הכואבות ביותר שאפשר לעשות.

אם הילד שלכם מתמודד עם מצב רפואי, אלרגיה, חרדה, הפרעת קשב או כל קושי אחר, אל תתנו לזה להפוך לכל הזהות שלו.

תראו לו שגם אם מסלול אחד נסגר, עדיין יש הרבה דרכים לתרום, להתפתח ולהצליח.

כי בסוף, השירות הצבאי הוא שלוש שנים.

אבל הדימוי העצמי שהוא יוצא איתו מהבית יכול ללוות אותו כל החיים.

אני חושב שהמשפט הכי חשוב שאני אומר להורים הוא זה:

אל תשאלו רק "איזה פרופיל הוא קיבל?"

תשאלו גם:

מי הילד שלי?

מה החוזקות שלו?

איפה הוא יכול לפרוח?

ואיזה מקום יאפשר לו להביא את עצמו לידי ביטוי?

כי הפרופיל הוא רק נתון אחד בתוך סיפור הרבה יותר גדול.

והסיפור הזה הוא הילד שלכם.

רוצים ליווי אישי? →

מאמרים נוספים

פרופיל הוא לא הילד שלכם — הטעות שאני רואה כמעט בכל שבוע | ברבאק · ברבאק